כיצד לספר לילדים על הפירוד 

כיצד לספר לילדים על הפירוד?
(מפרק 7 בספר, להתגרש ולהישאר חברים מאת ד"ר סוזן זיידל)

הורים צריכים לספר לילדיהם בכל גיל, על השינויים שיתרחשו בחיי המשפחה. ילדים בדרך כלל מודעים למתחים, עוד בטרם עלו על פני השטח, יותר ממה שהוריהם חושבים, והם חשים חרדה וחוסר ודאות. במוקדם או במאוחר על הילדים לדעת, שהוריהם מתכוונים להיפרד ורצוי לתת להם זמן "לעכל" את ההכרזה ולהכין את עצמם לשינויים, שיחולו בחייהם.
העיתוי המתאים לספר לילד תלוי בגילו, בנסיבות ההחלטה ובמועד שבו הוריו מתכננים להיפרד פיזית. ילדים נוהגים לחשוב מייד על המשמעות המעשית של ההחלטה לגביהם - האם זה בגללי? מה יהיה איתי? איפה אגור? מי ידאג לי? מתי אראה את ההורה שלא יגור איתי?
חשוב ביותר להסביר לילדים כי ההורים מאוחדים באהבה ובדאגה להם, ושהם יתכננו את הפירוד כך שיהיה טוב ככל האפשר לילדים. ילדים רבים נחשפים לסיפורים קשים על גירושין ועלולים לחשוש, שהוריהם ילחמו זה בזה בבית או בבתי-המשפט. אם ההורים החליטו להיעזר בגישור, רצוי מאוד לספר על כך לילדים כדי להפיג את החששות.
איך לספר: ביחד או לחוד?
לספר לכל הילדים ביחד או לכל ילד לחוד? שאלה זו נשאלת כשיש במשפחה ילדים בגילים שונים, וכל אחד מבין בצורה אחרת את המצב, מפאת גילו. רצוי להימנע ממצב שבו הגדולים יותר יודעים את "הסוד", ואילו הקטנים אינם יודעים דבר. רצוי אפוא לספר לכל הילדים יחד שההורים מתגרשים, כדי שיהיה ברור שכולם יודעים.
יש מצבים קשים, שבהם שני ההורים אינם מסוגלים לשבת יחד בלי לריב זה עם זה. למעט מצבים אלה, מומלץ ששני ההורים יחד ימסרו לילדיהם את ההודעה על הגירושין. בדרך כלל, זוגות שבחרו בגישור ונמנעים מהליך משפטי - מסוגלים לנהל שיחה עם הילדים בצוותא. שיחה משותפת זו יכולה לעודד את הילדים בשעת משבר, כי היא ממחישה להם, שההורים משתפים פעולה למענם. אם הורה מעדיף לדבר עם הילדים בלי נוכחות האחר, רצוי שההורה השני ידע על כך כדי להתכונן לתגובות של ילדיו ולהכין הסברים, שירגיעו אותם.
חשוב להדגיש ש"לספר לילדים" אינו עניין חד-פעמי. מתחילים בהודעה הראשונה, מלווים אותה בהסברים מרגיעים וממשיכים להסביר בכל תקופת המעבר, ובמידה מסוימת, גם בשנים שלאחר הגט. אפשר לשוחח פעמים נוספות לאחר ההודעה הראשונה עם כל ילד בנפרד או עם כולם יחד, על פי שיקול דעת ומתוך היכרות עם הילדים.
מתי לספר
במקרה של עזיבה פתאומית
לפעמים הבעל עוזב את הבית ברגע של כעס, או שהוא "נזרק" על ידי בת-זוג כעוסה. צעד זה הוא ספונטני ונעשה ללא מחשבה שקולה וללא תכנון לטווח ארוך. הורים רבים נמנעים מלספר לילדים מה ארע בשלב זה של חוסר וודאות. יש אמהות, שמספרות לילדים "סיפורים", כגון: "אבא במילואים", "אבא עובד רחוק מהבית", "אבא נסע לחו"ל". למרות חוסר הוודאות לגבי העתיד, רצוי לספר לילדים את האמת- שההורים רבו ולעת עתה נפרדו. ברגע שהתקבלה ההחלטה להתגרש, בוודאי שיש לספר לילדים את האמת ולא להשלות אותם או להשאירם בערפל.
במקרה של עזיבה מתוכננת ומיידית
כששני ההורים עדיין גרים יחד ואחד מהם מתכונן לעזוב את הבית בקרוב, רצוי להכין את הילדים למה שעתיד לקרות ולהסביר להם שיש תכנית להתגרש. לילד בגיל הרך מומלץ לספר שבוע עד שבועיים מראש, וגם לקחת אותו לראות את המקום שבו יתגורר ההורה שיעזוב, כדי להמחיש את ההסבר. ילדים שמושג הזמן מפותח אצלם, מגיל 6 ומעלה, כדאי שיתוודעו לפרידה אפילו חודש מראש.
במקרה של עזיבה דחוייה
אם הורה מתכנן לעזוב את הבית בעתיד, בתוך כמה חודשים ויותר, יש לשקול גורמים נוספים כדי להחליט מתי לספר לילדים. קודם כל, מה האווירה בבית? אם הילדים עדים למריבות קשות של הוריהם, ומושפעים מכך לרעה, רצוי לספר להם מייד, כי האמת וגילוי הלב של ההורים יקלו עליהם להתמודד עם המצב, בעוד שחוסר וודאות מעורר חרדות ומבוכה. במצב אחר, אם המשבר בין ההורים אינו מורגש והחיים מתנהלים כרגיל, אין סיבה לספר זמן רב מראש, בהתחשב בשני גורמים נוספים - גילם של הילדים וסודיות הנושא בסביבה החברתית שלהם.
אם בני-הזוג שומרים על החלטתם כסוד, לפחות תקופה מסוימת, ואין חשש שהילדים ישמעו על הגירושין ממקור אחר (קרובי משפחה, שכנים, חברים), אין צורך לשתף אותם חודשים רבים מראש, בייחוד אם הם צעירים (פחות מגיל 12). מצד שני, אין להסתיר מהם מידע, שעלול להתגלות באופן עקיף או באקראי. זכותם של הילדים לשמוע על גירושי הוריהם מפיהם, ובצורה מכובדת.
ילדים בגיל ההתבגרות מצפים מהוריהם לשתף אותם בנושאים חשובים וגורליים. רצוי שההורים ישקלו את רצונות ילדיהם המתבגרים בנושאים הקשורים להסדרי ההורות לאחר הגירושין. לכן, ברוב המקרים, יש לספר למתבגרים מראש, גם אם ההחלטה להתגרש לא תתממש מיידית. המצב יותר מסובך כשבמשפחה יש ילדים בגילים שונים ובהפרשי גיל גדולים. ברוב המקרים עדיף לספר לכל הילדים יחד ואחר כך לשוחח עם כל אחד לחוד.
מה לספר לילדים?
קשה מאוד להורים לספר לילדיהם על הגירושין בכלל ועל הסיבות להחלטתם להתגרש. ברוב המקרים הילדים יקבלו זאת בכאב. ילדים מנסים בדרכים רבות להשפיע על הוריהם לחזור בהם מהחלטתם להיפרד, דבר שאינו מקל על הוריהם.
לגבי תוכן ההסברים, אין נוסחה אחידה לעניין זה וכל הורה יצטרך לבחור בהסבר שמתאים למצבו. רצוי שהורים יחליטו מראש מה בדעתם לומר לילדים, אך לעיתים כל אחד יציג את הנושא בצורה אחרת. בסופו של דבר, הילדים יגיעו למסקנות בעצמם. מסקנותיהם ישלבו את דברי ההורים עם המסרים הלא מילוליים שקלטו ועם מה שראו ושמעו בעצמם בזמן הגירושין ולאחר מכן.
הסביבה החברתית יוצרת לפעמים בעיה עבור הילדים. הם שואלים מי כבר יודע? האם מותר לספר לחברים? למורה או לגננת? לשכנים? רצוי להדגיש שאין זה סוד ואף לא בושה. יותר קל לילדים אם מותר להם לספר לכל אדם, שהם חשים קירבה אליו. חשוב לאפשר לילדים לספר כדי שלא ירגישו לבד עם הבעיה וכדי למנוע תחושה של בושה.
הילדים אינם אשמים
החשוב מכל הוא להבהיר לילדים, שבשום מקרה אין הם אחראים לפירוד בין ההורים וכי אין שום קשר בין הפירוד לבין התנהגותם. ילדים קטנים, באופן מיוחד, נוטים לראות את עצמם כמרכז העולם ולפיכך גם להרגיש, שהם אשמים במצב שנוצר. אם ההורים התקוטטו בנושא הילדים, תחושה זו גוברת פי כמה. לכן הורים צריכים לחזור בכל הזדמנות ולומר כי החליטו להיפרד זה מזו בלי כל קשר לילד האהוב עליהם. חשוב שיסבירו את העיקרון, שהגירושין הם בין ההורים בלבד, ולא בין אחד ההורים לבין הילדים. עליהם להדגיש שימשיכו לאהוב את ילדיהם ולדאוג להם, אף על פי שיחולו שינויים במקום המגורים.
מי החליט להתגרש ומדוע
הסיבות לסיום הנישואין הן מורכבות ולעיתים לכל צד יש גירסה משלו. ההחלטה להתגרש נובעת ממכלול של אירועים ויחסים בין בני-הזוג, וברוב המקרים הסיבה לכישלון הנישואין תלויה, במידה מסוימת, בשני בני-הזוג. לא תמיד מבינים בני-הזוג עצמם את כל הסיבות, וממשיכים להתעמת עם השאלה הזאת במשך שנים, כל אחד לעצמו.
אמנם יש מקרים שההחלטה להתגרש משותפת והדדית, אך שכיח יותר שאחד ההורים רוצה להתגרש והאחר נאלץ לקבל את הדין, בניגוד לרצונו. וכך קורה גם, שאחד ההורים מתנגד לגירושין בצורה מובהקת ולאורך זמן וכך הופכת הפרידה לצעד חד-צדדי מובהק.
למרות המורכבות הרגשית, ההורים צריכים לספר לילדים, באופן ברור ככל האפשר, מדוע הם מתגרשים. ההורים יצטרכו לפשט את ההסבר ולהתאימו לגיל הילד. ההסבר צריך להתאים הן לרמת ההבנה של הילד והן לסיבות האמיתיות. אין נוסחה אחידה או נכונה באופן מוחלט.
הסברים כלליים ידגישו את הקושי של ההורים לחיות טוב ביחד, למשל:
"אמא ואבא לא מסתדרים ביניהם ולא רוצים לחיות עם מריבות כל הזמן."
"אמא/אבא רוצה לגור לבד".
"לאמא/לאבא יש חבר/ה חדש/ה והם רוצים לגור יחד."
"כדי שיהיה שקט ורגוע בבית, לטובת כולם, החלטנו להיפרד."
מתבגרים מסוגלים להבין מושגים כמו "חוסר התאמה", ו"נגמרה האהבה".
קל יותר לילדים כשהורים מציגים את ההחלטה להתגרש כהחלטה משותפת. כך מונעים את התופעה של נטילת צד ושל הגדרת ההורים כ"הורה הטוב" וה"הורה הרע". ילדים נוטים להגדיר את ההורה ה"רע" כ??זה שרוצה להתגרש. יש להימנע מהאשמות קשות אחד כלפי האחר. כעס והאשמות כלפי ההורה השני, הם מכשולים ליחסים בין הילדים לבין אותו הורה. כמו כן, ילד מזהה בתוך עצמו חלקים משני ההורים, ולא רצוי שיראה חלק של עצמו כ-"רע".
לכבד את פרטיות ההורה ואת תדמיתו
בחיי היום-יום, ילדים אינם שותפים "מלאים" בחיי הוריהם. לפיכך, מה שנחשב התחום הפרטי של ההורים, נשאר כך גם בעת גירושין. רצוי שההסבר על הגירושין לא יפגע בפרטיות של בני-הזוג. הגבולות בין הורים לילדים משתנים על פי גיל הילדים ועל פי יכולתם להבין מה עומד מאחורי מקרים מסובכים, כמו התנהגות מינית "חריגה", בגידה, עבירות פליליות ועוד. אפשר אפוא להסביר עניינים עדינים באופן כללי, בלי למסור פרטי פרטים.
במידת האפשר, חשוב לשמור על תדמיתם החיובית של ההורים בעיני ילדיהם. אין צורך לתת הסברים, שמתארים את אחד ההורים באור שלילי. אמנם ה"אמת" יכולה להאיר באור שלילי את ההורה הזה, אך ניתן להציג גירסה מעודנת יותר. זו תהיה פשרה בין עקרון האמת ועקרון השמירה על תדמית ההורה. יש להפריד הפרדה מוחלטת בין התנהגותו הפרטית של ההורה למול בן-זוגו ובין היותו אב או אם טובים ומסורים לילדים.